סיימתי לקרוא הערב את 'היום שלפני האושר' של ארי דה לוקה, ספר ענוג ונוקב. אהבתי. פרוזה רוויה חכמת חיים, רגישות, מהות, דימויים.. 137 עמודים שקריאתם הנאה צרופה, לכל פסקה ישות ואמירה, לצד סיפור שלם מתפתח. שוזר הווה ושורשים, של ילד אזרח נפוליטני (והעולם), לקראת עתיד צפוי.
הנה טעימה: "מסעות הם אלו שנעשים באוניות בים, לא ברכבות. האופק צריך להיות ריק ולקרוע את השמיים מהמים. מסביב לא צריך להיות שום דבר, ומלמעלה צריך להכביד המרחב העצום. אז זה מסע. מישהו בכה, אפילו שהמצוקה אילצה אותו לנסוע, האובדן אכל אתו. פרט למעטים ולנוכלים, לא היתה לאף-אחד רוח-הרפתקה. את הכסף לכרטיס הנסיעה קיבצו מחסכונות של כמה וכמה קרובי-משפחה. זאת היתה השקעתם בעתיד, שתוחזר באמצעות הצלחתו של בן-משפחתם. המשימה הלוחצת, החובה להצליח, הבהילה כמו מרחבי הים. למי שבכה אמרתי שככה הוא מאריך את האוקיינוס בעוד מים מלוחים. המסע היה צריך לסייע לשכוח את נקודת היציאה. הוא נמשך כמעט חודש, ובסופו ירדו מן האונייה אנשים מוכנים, עם האף באוויר". (עמ' 74)
(הספריה החדשה, תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובנו, 2010)
תודה נור על הספר (ליומולדת אחרון), בחירה מעולה, אכן ארי דה לוקה היה עוד הפעם חגיגה.
אני מביטה על המדף ומגלה שבמשך השנים הצטרפו להם אחד לאחד: 'הר אדוני' דרכו התודעתי לדה לוקה והוקסמתי, 'שלושה סוסים', 'לא עכשיו, לא כאן', 'היפוכו של אחד'.. והספר 'אתה שלי' ממתין לקריאה:)
1/5/11
